אז עברו כמעט ארבעה חודשים מאז שעזבנו את צ׳ילה, השגרה והחיים הטובעניים שיש לי פה מציפים אותי כל יום מחדש. השגרה שהיתה לי שם כאילו פרחה מזכרוני. כל כך מהר אנחנו מחליפים דף בסיפור של חיינו ונשאבים לתוך החיים החדשים/ישנים שלנו ותקופה של שלוש שנים פשוט נכנסת למגירה.
כשאני עוצרת רגע להרהר בחיים שהיו לי שם אני נזכרת בגעגועים לכמה דברים שחסרים לי פה.
הבית של סול על האגם
נו טוב, כתבתי פוסט שלם על המקום הקסום הזה ולחשוב שהוא לא יהיה יותר חלק מהחופשה השנתית שלי ממש צובט לי בלב וממלא אותי געגועים: לחברה טובה, לנופים מדהימים, לארוחות טעימות, לשלווה ולזכרונות אהובים ונעימים.

השפה הספרדית
אין, פשוט אין עוד שפה כל כך יפה! כל כך מתגלגלת על הלשון, כל כך נעימה לשמיעה ועם זאת כל כך מאתגרת ללמידה. בדר״כ כשנהגתי הייתי מקשיבה לרדיו המקומי, נהנית משמיעת השפה והשירים, מנסה להבין מה הם אומרים ומרוצה מעצמי כאשר הייתי מבינה הכל או כמעט הכל. ואם כבר מדברים על שפות אני גם קצת מתגעגעת לחשוב בשפה שונה. היה מאתגר אבל גם מאוד מהנה לג׳נגל בשלוש שפות לפעמים המילים היו מתבלבלות לי, עם החברה הקנדית הייתי מדברת עברית (לפעמים היא הבינה) או ספרדית, עם הספרדייה בטעות אנגלית וגם כשמדברים עם הישראלים משחילים מדי פעם מילה בספרדית.
יין
אחד הדברים שלמדתי להנות ממנו הוא לסיים את היום עם כוס יין טובה. בין אם זה בזמן הבישול או ביחד עם ארוחת הערב. אני יודעת שתכלס גם בארץ אני יכולה לסיים את היום באותה הצורה אבל משום מה ההרגל הזה התרופף לי פה. בצ׳ילה זה היה כל כך טבעי לשתות יין כל יום ובנוסף אפשר לקנות יין טעים וטוב במחיר סביר ואילו פה המחירים כל כך גבוהים שזה גם הופך להיות שיקול.

נשיקות
טוב אני לא מאמינה שאני כותבת את זה אבל יש משהו מחמם ומקרב שנותנים נשיקה כשנפגשים ונפרדים. בהתחלה היה לי מאוד מוזר לתת נשיקה לאנשים שאני בכלל לא מכירה או לחליפין באירועים חברתיים שהשתתפתי בהם. אז היה צריך לעבור דרך כל הנוכחים ולתת נשיקות ואותו דבר כשנפרדים (אני מודה שלא תמיד עשיתי את זה, לקח לי קצת זמן להתרגל לענין). אבל עכשיו כשאני שוב גרה פה ממש מוזר לי כשאני נפגשת עם חברות או אנשים שאני מחבבת ובמקום נשיקה יש לחיצת יד או סתם שלום…
טיולים ארוכים שלא נגמרים
החופשות הארוכות האלה שלא נגמרות, בא לי עוד מהן. אני יודעת שזה אפשרי לטוס לחופשה ארוכה בחו״ל אבל זה פשוט לא אותו דבר כמו להעמיס את המכונית ולצאת למרחבים. אין לנו מרחבים פה כל כך, אחרי 6 שעות המדינה נגמרת לנו… אז כן אני גם מתגעגעת לתכנונים של החופשה וגם לטיול עצמו עם הילדים. הכי נהנתי לטייל עם הילדים במקומות שטיילתי בהם כשהייתי צעירה ולראות את המקומות האלה דרך העיינים שלהם (לצערי נשארו שם ביבשת עוד כמה מקומות שהייתי שמחה לטייל בהם שוב עם הילדים, מי יודע אולי זה עוד יקרה).

לרוץ בעיר
חזרנו להתגורר במושב הקטן שלנו, שהוא באמת אחד המקומות היפים בישראל לדעתי (ואני בכלל לא משוחדת) אבל בשביל מסלול ריצה, לא מדהים בלשון המעטה. המון עליות וירידות פשוט לא כל כך כיף לי לרוץ כמו בצ׳ילה (מאתגר כן, אבל לא כל הזמן בא לי על אתגרים). מזל שהנוף המהמם מכפר על המסלול הלא אטרקטיבי. בצ׳ילה אומנם רצנו בעיר עם מכוניות, זיהום ופיח אבל היה לנו מסלול מקסים ברחובות מיוחדים והמסלול היה ברובו מישורי. לרוץ בסנטיאגו בסתיו עם השלכת המדהימה ובאביב עם הפריחה היפיפייה בהחלט מעורר געגוע.


להתגנדר
עוד משהו שאני לא מאמינה שאני מתגעגעת אליו, נו טוב האמת לא כמו שאר הדברים ברשימה, רק קצת. היינו נוהגים ללכת פעם בשבוע לארועים חברתיים, זה היה מצריך להתלבש יפה (יש לי די הרבה שמלות שתלויות לי כרגע בארון חסרות שימוש), להתאפר, לעלות על נעלי עקב, לאמץ תיק קלאץ׳ (באיזה שלב, די בהתחלה האמת, הבנתי שזה ממש לא נוח להיסחב עם תיק ביד אחת, להחזיק כוס יין ביד השנייה ולנסות לאכול משהו בצורה אלגנטית אז ויתרתי על ל״פדר את אפי״ וגם על התיק), לעשות מניקור /פדיקור בתדירות יותר גבוהה מפעם/פעמיים בשנה, ללכת למספרה או להעביר מחליק בשיער לעיתים קרובות, בקיצור הבנתן את הרעיון אני מניחה. כל מה שאני לא עושה ביומיום שלי אבל למרות המאמץ זה היה כיף ומהנה.


אז למה אתם מתגעגעים בחיים הקודמים שלכם? אשמח לשמוע בתגובות כאן למטה ↓
המתכון של היום הוא כרובית מוקפצת עם עגבניות שרי. המתכון הוא במקור ממקסיקו, הוא מאוד טעים וקל להכנה ואני בטוחה שהוא יהפוך למנה קבועה על שולחן האוכל שלכם, כמו שלי זה קרה.

כרובית מוקפצת עם עגבניות שרי
1 כרובית קטנה מפורקת לפרחים
100 גרם תרד חתוך גס
20 עגבניות שרי חצויות
לרוטב:
1 כף חרדל
2 כפות צלפים קצוצות דק
2 כפות חומץ תפוחים
2 שיני שום כתושות
60 מ״ל שמן זית
מלח ופלפל שחור לפי הטעם
אופן ההכנה:
- מכינים את הרוטב: מערבבים בקערה בעזרת מטרפה את ההחרדל, צלפים, שום וחומץ. ממשיכים לערבב תוך כדי הוספת שמן הזית לאט לתוך הקערה עד שנוצר קרם מוקצף מעט.
- מכינים קערה גדולה עם מים וקרח. מבשלים את הכרובית בסיר עם מים רותחים 5 דקות, מוציאים, מסננים ומכניסים לקערה עם המים והקרח כדי להפסיק את הבישול של הכרובית. מסננים שוב ומחכים שהכרובית תתיבש. מעבירים לקערה ומוסיפים 3 כפות שמן זית. מערבבים היטב כך שכל הכרוביות עטופות בשמן זית.
- מחממים ווק על אש גבוהה כחמש דקות מוסיפים את הכרובית ומקפיצים היטב עד שהכרובית צרובה היטב מכל הכיוונים.
- מוסיפים לווק את העגבניות, התרד והרוטב וממשיכים להקפיץ עוד כמספר דקות.
- טועמים ומתקנים תיבול. מסירים מהאש ומגישים בטמפרטורת החדר.


♦ בתאבון ♦
אם הכנתם את הכרובית המוקפצת עם עגבניות שרי או שיש לכם שאלה או הערה אשמח לשמוע עליה בתגובות כאן למטה ↓
מחפשים עוד מתכונים של ירקות? נסו את:
סדנאות בישול דרום אמריקאי
עשיתי לכם חשק ללמוד עוד על המטבח הדרום אמריקאי? אני מזמינה אתכם להצטרף לאחת מהסדנאות שלי, כל הפרטים פה
אני מתגעגעת לשווקים ולחלונות הראווה בבריסל… כל הטוב טעם.
בטוח שאנסה את הכרובית
חלונות הראווה באירופה, אין שני להם בעיקר בתקופת החגים! בהחלט מעורר געגוע.
בדיוק תמר הביאה מהחווה החקלאית כרובית ושי לי גם כגבניות שרי במקרר אני אנסה את המתכון שלך. ואני בעד למצא ארועים חברתיים בשביל להתאפר ולהתלבש. אני כל כך מבינה את הגעגוע
את בהחלט צודקת, צריך למצוא ארועים כאלה 🙂
פוסט יפיפה.. ואני לגמרי מתחברת למה שכתבת, קופצת לסופר לקנות כרובית????
תודה טלי, מעניין למה את תתגעגעי. ספרי לי איך יצאה לך הכרובית.
הפתעת אותי עם הנשיקות, ולגמרי מזדהה עם הריצות במקום היפה בארץ:)
מרגישים את הגעגוע, ואת השינוי שעברת.
זה מרגש. וכרובית היא בדיוק המחווה להרגיש משהו שונה.
האמת שהפתעתי את עצמי. תודה נתלי על המילים החמות 🙂